home mifgash
kishkash blog hebrew
dictionary english
dictionary music
comments
עמוד הספרות היפה
של כחפלחיות
שיר הקישקש
עשרה
ציפצפים ליושבי הפיטפט בממלכת ריבוג.
תשעה בילבלים לחמוצי המשגל בקשקשת גיבם.
שמונה חרצפים לגומרא המזננת בדד מירים.
שבעה פילפלים לשוכני מערות במישור הונדק.
שישה יורנים
לאשה צעירה ביום קשקושתה.
חמישה תלפינים
לחכמי קישקשים במגדל הבילבל.
ארבע פיגלרים
לטפשי פיטפטים בניקבת הזיכרה.
שלושה פורקנטים
לונדק הראשי
במישור החותם.
שני חברים יצאו לדרך- גי בם קים.
ואחד הקישקש
הפטפוט! לקשקש בו ולפטפטו, לפטפט בו ולקשקשו.
זילותה של המילה הכתובה
הרכבת היתה ריקה באופן מחשיד באותו הערב. ארבעה מושבים שלמים
לי לעצמי ולמחשבותי הכבדות. בהתחלה לא שמתי לב- ההיתי שקוע מידי בהשתקפות
של עצמי בזגוגית, אבל הריח , אוי הריח , כמו שיקוי קסמים ,חדר מבעד
לערפילי המחשבות המטופשות שלי. זה לא היה ריח של בושם, או של משהו
שאפשר להגדיר במילים. מסוג הריחות שמשחררים את האנזים הזה במוח שאומר
לתודעה- את זה אני רוצה! פחדתי להסתובב ולבחון את הריח בעל הדמות
המיסטורית, הפחד הרגיל מהאכזבה. אז הסתכלתי בהשתקפות דרך זגוגית החלון.
מבוכה התווספה לפחד ברגע שהבנתי שהיא מסתכלת הישר אל תוך עיני, ומחייכת
בנינוחות. אני משתייך לאותו זן של גברים פאתאטים שמתאהבים בכל בחורה
שהם רק חשבו שהיא מסתכלת לכיוונם, כך שהסיטואציה הנוכחית הקפיצה את
האנדרנלין בגופי לרמות מסוכנות לבריאות. כמו איזה אפס, השפלתי את המבט,
וניסיתי לחשוב מה צריך להיות המהלך הבא. הצצתי שוב בהשתקפות- ושוב עינינו
הצטלבו. אני עם מבט של כלבטול מפוחד, והיא עם נינוחות משועשעת
וניחוח של אלוהים. לאט סובבתי אליה את פני, היא לא התיקה את מבטה ולו
לשניה אחת. ניסיתי לנקות את הגרון ולאזור את האומץ לשאול אותה אם אנחנו
מכירים, אבל לפני שהספקתי להוציא הגה, היא שמה אצבע על שפתי להסות את
מבוכתי הגוברת.
שפתי היו כל כך יבשות שפחדתי שהאצבע שלה תידבק אל פי, והמחווה הסקסית משהו
תהפוך לגועל נפש מביך אחד גדול. כנראה שזה היתרון בלהיות הפסימיסט הגדול
בתבל- בדרך כלל אני מתבדה. אפילו האצבע הגרומה שלה הריחה כמו גן
עדן. ניסיתי שלא להסניף בצורה בולטת מדי אבל כמובן שבאותו הרגע הצטבר באפי
גודש מעצבן מהסוג שגורם לכל שאיפת אוויר להשמע כמו מזגן מקולקל, כך שרעש
האוויר הנדחס לא יכול היה להתפרש כשום דבר מלבד- אני מנסה בכל כוחי לבדוק
איך האצבע שלך מריחה-.
אכן מביך ביותר. מיותר לציין שמשך כל הזמן הזה מבטה המשיך לחרוך אותי. אם
להיות לארג' אז ניתן לכנות את המבט כחם ומתענין. אם להיות כנה אז מבטה היה
משועשע למדי. הצלצול הגואל הגיע בדמותו של הכרטיסן. "כרטיסים
בבקשה" , נבח הכרטיסן המשועמם, ובין רגע הקסם פג. היא הסיטה את מבטה
ופישפשה בתיקה בחיפוש אחר הכרטיס. לי לקח קצת יותר זמן להתאושש. במשך 30
שניות בהיתי בכרטיסן כאילו היה בחחורה ערומה עם שדיים זקורים.
"בחורצ'יק- כרטיסים בבקשה" חזר והרעים בקולו. באותו הרגע קלטתי
ששכחתי את התיק המחורבן במשרד. ובתוכו כרטיס הנסיעה והארנק שלי.
ניסיתי להסביר לכרטיסן המעצבן והמעוצבן את מצב העינינים. אבל לא עינין
אותו כלום. בנוסף לקנס האבסורדי ביחס למחיר הכרטיס שקיבלתי, הוכרחתי לרדת
בתחנה הבאה שהיתה באמצע שום מקום.
הרגשתי ( וההיתי ) כמו כלב זרוק על רציף בתחנת פרוורים עלובה. בתוך כל
המהומה כבר כמעט ושכחתי מהריח והבחורה, אבל בשניה שהרציף התפנה מהאנשים
הממהרים הביתה ראיתי אותה עומדת ומסתכלת עלי.
לא ידעתי מה לעשות ( סיפור חיי ), אז התקדמתי לעברה בזהירות. היא לא נרתעה
והמשיכה לעמוד ולהמתין בשלווה. התאורה על הרציף לא היתה טובה אבל
אני יכול כמעט להשבע לכם שכל הזמן הזה היא המשיכה לחייך את החיוך המשועשע
שלה, שלאור השתלשלות העינינים הנוכחית היה בו משהו מעצבן ואולי אף מתריס.
הנחתי שזו בדיוק הסיבה שנמשכתי בצורה כזו לא הגיונית למקום בו עמדה -
רציתי לשאול אותה "מה כל כך משעשע כאן"? אבל ברגע שהתקרבתי נזכרתי
בברור מה הסיבה להמשכותי הלא ראליסטית- הריח. זה היכה בי בצורה יותר
חזקה אפילו מאשר בתוך קרון הרכבת. היה בזה משהו מהמם- לא בהכרך טוב, ובטח
שלא רע. זה היה פשוט שלם ומשלים, ובעיקר ממריץ. את הלשון זה בטח שלא המריץ
לי. לא היה לי מושג מה אני אמור להגיד כרגע. אבל את הבעיה הזו אני
לא יכול לכשור לריח שהימם אותי. תמיד ההיתי אפס במצבים האלה, והדרך לצאת
מהם בדרך כלל היתה לחכות עד שהצד השני יגיד משהו ואז אולי תבוא ההזדמנות
להגיב בשנינות. חיכיתי 10 שניות, שבמושגים של שתיקות מביכות זהו נצח
נצחים לעולם ועולמי עולמיה. היא פשוט המשיכה לעמוד ולבחון אותי. טוב אז
אני חייב להגיד משהו. הדבר הראשון שעבר בראשי ושעל פניו נראה תמים והגיוני
כאחד היה "אנחנו מכירים"? אבל התת מודע הזדוני שלי החליט לתעתע בי ומה
שיצא מפי היה: "את גרה קרוב לכאן"? בשניה שזה נפלט מפי כל שרציתי היה
להעלם. ( אם רק ההיתי מקשיב יותר טוב בשעורי הטלפורטינג באוניברסיטה...),
אבל היא רק הינהנה וסימנה לי לבוא אחריה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם
לשאול בחורה זרה באמצע הלילה שלא ראית מעולם. ברגע הזה התחילו לרוץ
כל מני תסרטים בראשי. תסריטים בסגנון של- היא אמזונה נימפומנית בסגנון
אינסטינקט בסיסי, והיא הולכת לקשור אותי למיטה ולחתוך לי את הבגנזו. אבל
זה היה מאוחר מדי בשביל כל הספקולציות- אני כבר נפלתי ברשתה. הלכתי
בעקבותה ביראת כבוד מעורבת בזיקפה מטורפת ועיוור לחלוטין לעולם שמסביבי.
הילכנו צד אל צד במשך מספר דקות. רוב הזמן ההיתי עסוק בניסיונות כושלים
להרגיע את עצמי ואת זיקפתי המתפרצת שאיימה לפרוץ את גבולות המכנסיים
בנסיונות שווא לצאת אל האוויר החופשי. זה היה ערב קריר יחסית, המציאות
השתלבה יפה בתחושה בתחושות הפנימיות שהיו כאילו אנחנו הולכים בתוך
ענן. נביחת כלב נשמעה מרחוק וגרמה לי להתאפס ולהבין את האבסורדיות
שבמצב- אני עוקב אחר בחורה זרה באזור שאני לא מכיר בכלל באמצע
הלילה. כיחכחתי בגרוני החרב ושאלתי אותה- 'את גרה לבד?' , היא עדיין
לא הוציאה הגה ורק הנהנה בחיוב עם חיוך גדול שלראשונה לא היה משועשע אלה
באמת ובתמים חם. החיוך קצת הרגיע אותי אבל לא ממש. למרות החרדה שוב שקעתי
בשרעפי החלום המוזר שהשתלט על המציאות שלי. הקול שהעיר אותי הפעם היה כל
מפתחות משתקשקים. נעמדנו מול דלת זכוכית של בית דירות סתמי בשכונות
הפרוורים האין סופיות. המוזר הוא שרק כרגע שמתי לב שלא ראינו נפש
חיה מהרגע שעזבנו את תחנחת הרכבת. נכנסנו אל הלובי שהיה מואר בקמצנות
מטרידה. מעלית כמובן שלא היתה, וחדר המדרגות הסריח בקיצוניות הפוכה לריחה
המשכר של הבחורה. תוך כדי הטיפוס התחלתי להריח את הפרשת הזיעה
החמוצה שלי. בדרך כלל אני צריך הרבה יותר מכמה מדרגות עלובות בכדי
להזיע בכבדות שכזו. מה שאומר שלהזעת היתר שלי היה פרוש אחד בלבד- פחד
אטומי....
איבדתי את מניין הקומות אבל אני חושב שזו היתה הקומה הרביעית בה היא נעצרה
אל מול דלת נטולת שלט. עוד שקשוק מפתחות ומצאתי את עצמי עומד בתוך דירת
חדר משונה ביותר. הקירות ואפילו התקרה היו מכוסות כולן בתמונות אומנות
שונות ומשונות. שהמוטיב הבולט בן היה ערום גברי בולט. המחשבה הראשונה היתה
שהיא בטח ציירת, אבל לא היה זכר לאיזה שהוא ציוד לציור בדירה הקטנה.
לא היה שם כמעט כלום מלבד התמונות. מטבחון מרופט, שולחן קטן ומזרון יחיד
בפינת החדר. היא משכה אותי בידה אל עבר המזרון. ידה נטה בי הרגשה של
ביטחון ושלווה. נעצרנו שניה לפני המזרון, היא נתנה בי שוב את המבט המשועשע
שכבר ראיתי ברכבת, ותחבה את לשונה החמה והמתוקה אל תוך הפה ( המופתע מאד )
שלי.
לא היה לי הרבה זמן להתאושש מהנשיקה, ותאמינו לי, אפילו כוכב פורנו מנוסה
היה צריך זמן בשביל להתאושש מזה. התחושה היתה כאילו עברתי ניקוי ארובות
בגרון. היא זרקה אותי על המיטה ובלי לבזבז זמן על משחקים
מקדימים-אמצעיים או מאוחרים, היא הפשילה את מכנסי מטה בתנועה חדה ומיומנת,
ובחנה את זיקפתי השוצפת במבט שאינו משתמע לשתי פנים. זה היה מבט של שנאה
יוקדת. מבט שאלף כבאים לא יצליחו לכבות. מבט שאמר לי- 'אתה בתוך חרא עמוק
מאד כרגע'. הכל קרה כל כך מהר, בלי זמן להגיב בכלל. בשתי
ידיים חזקות היא בחנה את הזין שלי בדקדוק רפואי. היא התעכבה בעיקר על
העורלה. לא היה שום דבר מיני בתנועותיה ,אבל לצערי הבנתי את זה רק
בדיעבד. היא שלפה סכין קצבים יפנית- מהסוג שמשתמשים בו לחתוך דגים
עדינים ורעילים, וכיוונה אל עבר אברי. היא הסתכלה בי במבט שלא נותר
בו שמץ מין השעשוע של קודם ואמרה- 'אני אוספת עורלות, ואני מוכנה לשלם
בשביל זה' . הנימה העיסקית שבקולה בילבלה אותי ולשניה שכחתי שהיא
מחזיקה לי את הזין ביד אחת ומאימת בסכין בשנייה. 'תעזבי אותי משוגעת',
תניחי את הסכין בצד- את תפגעי במישהו', צעקתי וניסיתי להשתחרר
מאחיזתה. 'עוד מילה אחת ואני מורידה לך את הכל- לא רק את
העורלה'. והמשיכה- ' תסתום את הפה ותקשיב לי טוב- אם אתה רוצה לצאת
מפה עם הזין מחובר לגוף אז תעשה מה שאומרים לך ותוך שעה הוכל לחזור
הביתה'.... לא אמרתי מילה, ושקלתי את האפשרויות שנראו פחות או יותא
ככה- ברית מילה ללא הרדמה בגילי המתקדם, או לנסות להאבק בה ואולי
תוך כדי לאבד את כל הזין. פחדן מצוי שכמותי הינהנתי לעברה לאות הסכמה
להתנהג יפה. ' ידעתי', היא מילמלה לעצמה, 'עוד ברכבת ראיתי בעינך
שאתה פחדן'. היא שלפה משום מקןם מגבת והורתה לי לשים אותה בתוך
הפה. 'תנשך חזק-שלא תבלע את הלשון מרוב כאב' היא אמרה.
הרגשתי כמו גוש זעה. ידי רעדו בטרוף. הדם הסתחרר בראשי, וראשי הסתחרר
בדמי. הנס הקטן שלי קרה בדמותה של ההתעלפות הגרנדיוזית שלי שאפפה אותי
באפלה צוננת ומרגיעה.
את הצרחה שאיתה התעוררתי מצלצלת באוזני עד היום, ויכול להיות שגם אתם
שמעתם אותה. הבת זונה עשתה לי ברית מילה בלי הרדמה. היא ניצלה את העובדה
שנעלמתי לנבכי התודעה לכמה דקות, ובלי לשאול, ובלי הכנה פשוט הורידה את זה
בתנועה אחת. אני יכול להבטיח לכם חגיגית שזוהי בודאות הדרך הגרועה
ביותר שגבר יכול להתעורר בא. הדבר הראשון ששמתי לב אילו היו כמויות
הדם המטורפות שרצו מאברי המדולדל אל הרצפה. שכבתי בתוך שלולית של דם
והכלבה אפילו לא היתה שם בשביל לעזור לי לעצור את הדימום. התחלתי
שוב להעלם, וכעבור שתי דקות שוב איבדתי את ההכרה. את הפרטים הבאים
גיליתי שנים אחר כך- בזמן שדיממתי כמעט למוות על הרצפה המטונפת שלה, היא
היתה עסוקה עם העורלה שלי ( לשעבר ). היא שמה אותה במין תחמיץ
מעופש שאמור לגרום לעור להתקשות ולהיות בר עיבוד. לא ההיתי הראשון
וכנראה שגם לא האחרון שאיבד את עורלתו בצורה מזוויעה שכזאת. שחזרתי
שוב להכרתי היא רכנה מעלי ואמרה- 'אם אתה רוצה שאני אפסיק את הדימום, אז
תחתום כאן' , ודחפה לי עט וחתיכת נייר ליד. 'משוגעת, תקראי
לאמבולנס, אני מת'. מילמלתי בכוחותי האחרונים. היא שינתה במעט את
הניסוח- 'אם אתה רוצה לצאת מפה בחיים, אז כאדי שתחתום פה, אין לך עוד הרבה
זמן'.... כמובן שחתמתי, וכמובן שזאת היתה תעודת הביטוח שלה. במסמך
שעליו חתמתי נאמר שמכרתי את עורלתי מרצון ותמורת תשלום. אחרי זה,
במיומנות של חובשת קרבית, היא הביאה תחבושות וחומר חיטוי והרדמה אשכרה
טיפלה בי. אין לי מושג כמה זמן שהיתי אצלה, כל ניחוש בין יום לשבוע
היהי נכון מספיק. כל מה שאני זוכר זה שיום אחד התעוררתי והיא לא
היתה שם, הרגשתי מספיק חזק בשביל לנסות ולברוח. למרות הקושי הפיזי
רצתי כמו שקרל לואיס היה רק חולם לרוץ. עצרתי בטלפון הציבורי הראשון
שנתקלתי בו, הספקתי להתקשר למשטרה לפני שהתעלפתי שוב.
בבית החולים אמרו לי שמצבי מצוין ושהם לא יודעים מי עשה לי את ברית המילה
אבל הוא עשה עבודה מצויינת. מיותר לציין שהמשטרה חשבה שאני תמהוני
משוגע ולא האמינה לאף מילה שאני אומר. נותרתי עם הזין נטול העורלה
ביד, ועם תסביכים פסיכולוגים לשנים רבות.
שנים אחר כך ניכנסתי לחנות עתיקות ופשפשתי בספרים ישנים. נתקלתי ביומן
משונה למראה. הוא נראה עתיק מאד- מעין עור מיושן בעל טקסטורה עבה במיוחד.
נמשכתי אל היומן באופן מיסטי כמעט. 'כמה זה'? , שאלתי את המוכר המנומנם, '
בשבילך מר וויס- מאה שקל' . קניתי. ומהר מאד הזדעזתי.
את המילים שלה היא כתבה על המילה שלי ושל עוד בערך שבעים גברים אומללים
אחרים. וכל זה בשביל מה?! בשביל מאה שקל .